<h1>סמ"ג עשין סימן ק"פ</h1>
<h2>דף כא.</h2>
ואם מן העוף עולה קרבנו לה' והקריב מן התורים או מן בני היונה את קרבנו, והקריבו הכהן אל המזבח ומלק את ראשו והקטיר המזבחה ונמצה דמו על קיר המזבח, והסיר את מראתו בנוצתה והשליך אותה אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן, ושסע אותו בכנפיו ולא יבדיל והקטיר אותו הכהן המזבחה על העצים אשר על האש עולה הוא אשה ריח ניחוח לה' (ויקרא א' י"ד—י"ז). פירוש (רש"י) והקריבו אפילו פרדה אחת יביא, הכהן ומלק שלא תהא מליקה בכלי אלא בעצמו של כהן קוצץ בציפורנו ממול העורף, בגזרה שוה מליקה מליקה מחטאת העוף שכתוב בו ממול ערפו (זבחים ס"ה א'). וחותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לסימנין וקוצצן ומבדיל כל שני הסימנין בעולה (חולין כ"א א') וכל העורף כשר למליקה (שם י"ט ב') אבל אם חתך רוב בשר קודם שהגיע לסימנין הרי זו נבילה קודם מליקה (שם כ"א א'). ונמצה דמו לשון מיץ אפים כי אפס המץ כובש בית השחיטה על קיר המזבח והדם מתמצה ויורד, ומלק והקטיר ונמצה אי אפשר לומר כן מאחר שהוא מקטיר הוא מוצה אלא מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו, שהרי שני פעמים נאמר והקטיר וכתיב ושסע בנתים (חולין כ"א ב' רש"י ד"ה ת"ל) אף מליקה כן, ופשוטו של מקרא מסורס הוא ומלק והקטיר וקודם הקטרה נמצה דמו כבר, והסיר את מוראתו מקום הרעי הוא הזפק, בנוצתה עם בני מעיה ונוצתה דבר המאוס כמו כי נצו גם נעו וזהו שתירגם אונקלוס ית זפקיה באוכליה וזהו מדרשו של אבא יוסי בן חנן שאומר שנוטל הקורקבנין עמה, דבי ר' ישמעאל תנא בפרק קדשי קדשים (זבחים ס"ה א') קודר סביב הזפק בסכין כעין ארובה ונוטלו עם הנוצה שעל העור (ע"פ פי' רש"י עה"ת). ועוד שנינו בפרק קדשי קדשים (זבחים ס"ד ב') עולת העוף כיצד היתה נעשית עלה לכבש ופנה לסובב ובא לו לקרן דרומית מזרחית ומלק את ראשה ממול ערפה ומבדיל ומיצה את דמה על קיר המזבח למעלה מחוט הסיקרא נטל את הראש והקיף את בית מליקתו למזבח וספגו במלח וזרקו על גבי האישים, בא לו לגוף והסיר המוראה ואת הנוצה ואת בני מעים היוצאין עמה והשליכן לבית הדשן, שיסע ולא הבדיל ואם הבדיל כשר וספגו במלח וזרקו ע"ג האישים, לא הסיר את המוראה ולא את הנוצה ולא [את] בני מעים היוצאין עמם ולא ספגה במלח כל ששינה בה מאחר שמיצה את דמה (בשוה) כשרה, הבדיל בחטאת ולא הבדיל בעולה פסל (את העולה), מיצה את דם הראש ולא מיצה את דם הגוף פסולה מיצה דם הגוף ולא מיצה את דם הראש כשרה.
<h2>דף צ:</h2>
נמצאו כולם עומדין בשורה והאיברים בידם, הראשון בראש וברגל, הראש בימינו וחוטמו כלפי זרועו וקרניו בין אצבעותיו ובית שחיטתו למעלה והפדר עליה והרגל של ימין בשמאלו ובית עורו לחוץ (תמיד ל"א א'). ותניא בפרק גיד הנשה (חולין צ' ב') שגיד הנשה של עולה חולצו מן הירך ונותנו על התפוח. השני בשתי ידים של ימין בימינו ושל שמאל בשמאלו ובית (עורו) [עורן] לחוץ, השלישי בעוקץ וברגל. העוקץ בימינו והאליה מדולדלת בין שתי אצבעותיו ואצבע הכבד ושתי הכליות עמו והרגל של שמאל בשמאלו ובית עורו לחוץ, הרביעי בחזה ובגרה, החזה בימינו והגרה בשמאלו וצלעותיו בין שתי אצבעותיו, החמשי (בבזך) בשתי דפנות של ימין בימינו ושל שמאל בשמאלו ובית עורן לחוץ, הששי בקרביים הנתונים בבזך וכרעים מלמעלה על גביהן, השביעי בסלת הנסכים, השמיני (ביין) [בחביתים], והתשיעי (בחביתים) [ביין] (המשך המשנה שם). שנינו במסכת יומא בפרק בראשונה (כ"ו ב') בד"א שהיה כבש או עז אבל אם היה איל הקרביים בשנים והסלת בשנים והיין בשנים, עוד שם הפר קרב בעשרים וארבעה. כיצד הראש באחד שנים לרגל ימין שנים לעוקץ שנים לרגל שמאל החזה באחד והגרה בשלש שתי הידים בשנים והדפנות בשנים והקרביים והיין והסלת בשלשה שלשה הרי עשרים וארבעה. בד"א בעולת ציבור אבל בעולת יחיד אם רצו להוליך נתחיה בפחות מאלו או ביותר מוליכין (לשון רמב"ם מעשה הקרבנות פ"ו הי"ט). הפשטן וניתוחן של אלו ואלו שוין וכשרין בזר (יומא שם).
